מסע הפלאים של נילס הולגרסן

לפי הסוציולוגיה האדם הנו יצור חברתי , שיש בו צורך להשתייך לקהילה, לקבוצת אנשים.

החל מגיל צעיר מאוד,  אנחנו משתייכים לקבוצות (קהילות), הקבוצה המשפחתית, קבוצת ילדי הגן, בית הספר, התיכון,  הצבא , האוניברסיטה, מקום העבודה ועוד.

בויקיפדיה , מצוין כי  למרות השוני בהגדרות הקהילה, המשותף לסוגי הקהילות הוא הרגשת הזהות של חברי הקהילה, היוצרת תחושה שהאדם אינו לבד. התכונה הדומיננטית של הקהילה היא הרגשת השייכות.

אם אדם משתייך לקהילה, אין הוא משמש כצופה חיצוני בלבד, אלא משתתף פעיל שנוטל חלק בסגנון החיים של הקהילה, תוך אימוץ עקרונותיה וערכיה. הקהילה מתהווה על-ידי הרגשת אחדות (Cohesiveness) אשר גורמת לאנשים לרצות להיות ביחד ומעניקה להם הרגשת של נוחות בחברת אנשים מסוימים יותר מאשר עם אחרים.   

לפיכך למידה שיתופית אמורה להתקבל בברכה בקרב כל הלומדים היות והיא עונה על צורך בסיסי של האדם, להשתייך לקהילה. עם זאת, הייתכן שלמידה שיתופית תצליח יותר בקרב תרבויות המחזיקות במערכת של ערכים ואמונות  המעודדות חברות, שיתוף, אחווה מאשר בקרב תרבויות שבהן יש יותר שימת לב ליחיד, לאינדיבידואל? היכן המודל של למידה שיתופית יצליח יותר בקנדה' ביפן או בישראל?

האם בישראל תהיינה יש השפעות לפרמטרים אחרים כמו דת או שירות צבאי? 

אצל יהודים דתיים,  יש דרישה להשתייך לקהילה דרך האמונה הזהה וקיום המצוות, היוצרות תחושת שייכות והשתייכות. אי לכך, מעניין לחקור האם אצל תלמידים דתיים "למידה משותפת" תתבצע בצורה טובה יותר מאשר אצל תלמידים חילוניים או שאינם יהודים?

בנוסף, במדינתנו, הצבא הוא חלק מהותי מהתרבות הישראלית. הוא מחנך לערך הנחשב לערך עליון, "הרעות" והמשפט "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" נצרב בתודעה הלאומית כמשפט שלפיו יש להתנהל בקהילות השונות , בהם אנו חברים. האם "למידה שיתופית" אצל סטודנטים בוגרי צבא תתאפשר בקלות רבה יותר מאשר אצל סטודנטים שלא עשו צבא? 

נותרתי עם שאלות חדשות אך גם עם תובנות לגבי ילדי הפרטיים ותלמידיי,

כאשר רוצים לקבל ילדים הבטוחים בעצמם, בעלי אמונה ביכולותיהם, פעילים ומשפיעים חשוב ללמד אותם כיצד להיות חלק מקבוצה, לסייע להם להרגיש  שייכות והשתייכות  וללמד אותם מה נדרש ממך כחבר בקבוצה. מרגע שיהיו בידיהם הכלים החברתיים הללו , הם יוכלו להצליח בכל סיטואציה חברתית או לימודית ולהפיק מעצמם את הטוב שבהם. 

בחרתי  לסיים בקטע המדבר על "אחריות הדדית" , שלפי מחקר אודות למידה שיתופית , אותו הצגנו בכיתה, הנו אחד המרכיבים החיוניים לקיומה של למידה משותפת.

מעוף אווזי הבר:

אווזי הבר טסים במבנה V אופייני.

בחוד המבנה נמצא המנהיג, הנושא בנטל העיקרי של ההובלה.

הטיסה במבנה מקנה לכל אחד מחברי הלהקה את היתרון של הפחתת החיכוך באוויר, וכן את האפשרות להגביה עוף בזכות משק כנפיו של האווז

שנמצא לפניו. לכן, הטיסה במבנה זה היא היעילה ומהיר ב כ 70% יותר ממעופו של אווז בודד.

כתוצאה ממנה, גדל טווח מעופה של הלהקה והיא מסוגלת להגיע למחוזות רחוקים יותר. כאשר סוטה אחד האווזים ממקומו הנכון במבנה, מייד הוא חש בהתגברות החיכוך בינו לבין האוויר, וממהר לתקן את מסלולו אל המיקום הנכון שיאפשר לו ליהנות מתנאי מעוף משופרים.

כאשר מתעייף המנהיג, הוא עובר לסוף המבנה, ואת מקומו תופס אווז אחר. כאשר אחד מחברי הלהקה אינו חש בטוב ונאלץ לנחות ולחנות, הוא אינו נותר בודד – אחד מחברי הלהקה מצטרף אליו להגנה ולעזרה.

חברי הלהקה נוהגים לעודד את המנהיג בעת הטיסה בקריאות עידוד – אלו הן קריאות אווזי הבר.

אם נלמד לפעול בצוות, נוכל גם אנו להיות פוריים יותר ולהשיג דברים רבים יותר.

אחדות המטרה, שילוב של מגוון הכישרונות וסיוע הדדי יביאו את הצוות כולו להישגים משופרים.

עידוד המנהיגות הוא חשוב ומסייע בידי המנהיגים לעמוד בלחצי היום יום.

נכונות לסייע לחבר  בעת צרה היא חלק מחיינו בצוות.

יכולתנו להחליף את המנהיג, כשעייף, חשובה להשגת מטרתנו המשותפת.

לכן, בפעם הבאה כשאת או אתה רואים להקה של אווזי בר, זכרו:

זכות היא ואף אתגר להיות חבר בצוות.

זכות – שיש לכבדה, ואתגר – שיש ללומדו.

לחברות זו תמורה חשובה לכולנו – השגת מטרותינו.

מתוך "בראש גדול", ברנקו וייס לטיפוח החשיבה




ואחרון חביב,  סרטון מקסים שמחמם את הלב....

מי יודע מדוע ולמה הזברה לובשת פיג'מה?

מחשבות על שאלות ועל דוד יוסי וסבתא שלי   


כשהייתי קטנה שאלתי שאלות ללא הפסקה, למה? מתי? אולי אפשר ? בשביל מה?
לא הסכמתי להסתפק בתשובה שאמרה "זה ככה ", " זאת עובדה" , "כך אומרים " ולפעמים "די ילדה".
הסקרנות שבי לא ידעה גבולות ולא נרגעתי עד שקיבלתי תשובות ברורות או עד שלפחות ידעתי היכן עלי לחפש את התשובות, איפה לחקור ואיך לגלות.

תשובות חיפשתי בעיקר בספרים ואצל מבוגרים בעלי סבלנות אדירה לילדים סקרנים.
שתי דמויות היו עבורי בדרך הזו מאוד משמעותיות. דוד יוסי וסבתא שלי.
דוד יוסי היה דוד מאומץ ,הוא ואשתו ששרדו את השואה, היו זוג ערירי שגר בדירה הסמוכה.
דוד יוסי היה בעל ידע אדיר באסטרונומיה ושח מט והייתה לו סבלנות עצומה לכל השאלות שלי.
מעולם לא פטר אותי בחוסר סבלנות  או בהתנערות אלא תמיד נתן לי להרגיש שאני פשוט נפלאה,
 שהעובדה שאני שואלת ומתעניינת, זו הוכחה שאני ממש אבל ממש ילדה חכמה.
גם לאחר שעברנו דירה, המשכתי עדיין לבקר במשך תקופה ותמיד הרגשתי בטוחה ואהובה.
היום, בראייה לאחור, אני יכולה להודות לדוד יוסי שקישר אצלי בגיל מאוד צעיר,
את  שאילת השאלות למשוב מידי של הערכה ותמיכה וכך הסקרנות הטבעית לא דוכאה אלא הוטבעה ונטמעה.

למזלי, זכיתי גם בסבתא אהובה, שאהבה אותי ללא תנאי והייתה זמינה תמיד לכל שאלה. סבתא שלי הייתה בעצמה כמו ילדה, היא הייתה צעירה ברוחה, סקרנית מאוד ומלאת ידע. לפעמים לדעת אימא שלי, כלתה,זו הייתה כבר חטטנות לשמה,
אבל כלה וחמות זה סיפור אהבה שונה לחלוטין ממה שבנינו היה. סבתא שלי לפני שבכלל משהו ידע איך מטיילים בעולם ואיך העולם נראה, הספיקה לטוס למקומות רחוקים , לטייל, להגיע למקומות נידחים, לראות צבעים, להריח ריחות, לפגוש תרבויות מגוונות ואנשים שונים. אני, נכדתה הבכורה, הייתי מחכה בשקיקה לחזרתה וממטירה עליה שאלות מפה ועד להודעה חדשה. דרך התשובות המפורטות והסיפורים המרתקים, הרגשתי שאני מטיילת בעולם וחווה את הדברים.
סבתא שלי הצליחה לקשר אצלי את הסקרנות ושאילת השאלות לתחושה שנפתחות דלתות ומתגלים עולמות.

ועכשיו נעבור למה שבא לי בטבעיות לשאילת שאלות,
לכמה ילדים או מבוגרים שסביבנו התמזל המזל להרגיש שלשאול זה חשוב ומותר?
כמה זכו לתשובה?
לכמה ענו בסבלנות ובאהבה?

שאילת שאלות היא מיומנות חיונית ללמידה, להתפתחות ולהעצמה. כאשר אנחנו כאנשי שיחה, חברים, הורים או אנשי חינוך והוראה מאפשרים לשאול שאלות, מתייחסים בסבלנות וכבוד לכל שאלה ויודעים לסייע ולהראות דרכים שונות למציאת התשובות , אנחנו מאירים דרך נפלאה שמעודדת סקרנות וחשיבה ופותחת פתח למסעות מעוררי השראה.

ולקינוח, שיר נפלא....

רַק לִשְׁאוֹל

מילים:

לאה נאור מתוך הספר "מקהלה עליזה"

אִם הָיִיתִי יָכוֹל

כָּל הַיּוֹם רַק לִשְׁאוֹל,

וְלֹא לִשְׁתּוֹת וְלֹא לֶאֱכוֹל

וְלֹא כְלוּם, וְרַק לִשְׁאוֹל.

אֵיךְ וּמָה וְאִם וְלָמָה,

מַה יֵשׁ בֵּין פֹּה לְשָׁמָה?

מַה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן?

וְהַפֶּה, בְּאֵיזֶה דֶבֶק הוּא נִדְבָּק לִי לַשֵּׁן?

וְלָמָה בַּפִּיגָ'מָה יֵשׁ כִּיס?
וְאִם מוּתָר לִתְפּוֹס חֲלוֹם וּלְהַכְנִיס?

לָמָה צָרִיךְ כָּל יוֹם לָנוּחֵ?

וּמַה עוֹשִׂים הָעֵצִים אִם אֵין לָהֶם רוּחַ?

אִם לַיּוֹרֶה קוֹרְאִים יוֹרֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֶה בְּרָקִים וּרְעָמִים?

וְלָמָה גַּם עַל הַיָּם יוֹרְדִים גְּשָׁמִים?

אֵיך הַמַּלְאָכִים עָפִים בְּלִי מְנוֹעִים?

וְאִם אֱלֹהִים אוֹהֵב אוֹתִי, וְאִם אֲנִי אוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים?

וּכְשֶׁאֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם, לְאָן הוֹלֵךְ כָּל הָעוֹלָם?

וּבְאֵיזָה רֶגַע בְּדִיּוּק אֲנִי נִרְדָם?

וְלָמָה לֹא עוֹשִׂים לָנוּ אֲדָמָה רַכָּה,

שֶׁאַף פַּעַם לֹא נְקַבֵּל מַכָּה?

וְאֵיפֹה הַיּוֹם מַתְחִיל?

וְאֵיפֹה הַיָּם נִגְמָר?

וּמָתַי מַפְסִיק לִהְיוֹת מוּקְדָם וּמַתְחִיל לִהְיוֹת מְאוּחָר?

וְאֵיךְ זֶה, כְּשֶׁאֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם, פִּתְאֹם כְּבָר מָחָר?

אִם הָיִיתִי יָכוֹל

כָּל הַיּוֹם רַק לִשְׁאוֹל,

וְלֹא לִשְׁתּוֹת וְלֹא לֶאֱכוֹל,

וְלֹא כְלוּם. וְרַק לִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל

וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל ...

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי גּוֹמֵר אֶת הַכֹּל.

"הדבר היחיד הקבוע בחיינו הוא השינוי"

"הדבר היחיד הקבוע בחיינו הוא השינוי"  הרקליטוס, 500 לפני הספירה

משפט זה נשמע כניגוד בין חלקיו, איך ייתכן ששינוי הנו דבר קבוע? אולם הרעיון מאחוריו פשוט ומבריק. הרקליטוס דיבר על כך שהעולם משתנה ללא הרף ולכן ההשתנות היא חלק בלתי נפרד מחיי האדם.  הוא ניסה לפשט זאת  באמצעות דוגמה על נהרות ואמר  "גם כשאנו נכנסים לאותם הנהרות, כל הזמן זורמים עלינו מים אחרים", כלומר כדי שדבר מסוים כמו נהר ימשיך להתקיים, על המים הזורמים בו להתחלף כל הזמן.  אם המים הזורמים לא יתחלפו , הנהר לא יתקיים והוא ייהפך לביצה. אני מתחברת למשפט זה ומעידה על עצמי כי אני ממשיכה לעבוד כמורה במשך 21 שנים מכיוון שאני כל הזמן משנה ומחדשת את עצמי. 

השינויים שאני עורכת הכרחיים לי על מנת שאשאר במערכת, בדיוק כמו נהר שהמים בו זורמים ומתחלפים, כך אני מחליפה תחומי הוראה, דרכי הוראה וממציאה את הגלגל בכל יום מחדש. לכן איני חשה שחיקה אלא זרימה תמידית. 

אם נקביל את דברי הרקוליטוס לא רק אלי , אלא למתרחש בעולם החינוך, נראה כי על מנת שבתי הספר ימשיכו להתקיים כמוסדות חינוך היה צורך לשנות את תפקיד המורה.  אם בעבר תפקיד המורה היה העברת המידע וחומר הלימוד לתלמידים,  הרי שכיום כל המידע מצוי ונגיש לכל תלמיד בחיפוש באינטרנט

ולכן תפקיד המורה חייב היה לעבור שינוי. תפקיד המורה כיום  הנו להיות סוכן שינוי בסביבה מתוקשבת, לסייע בפיתוח חשיבה דיגיטלית ומסוגלות עצמית, לתווך בין התלמיד ובין המידע, ללמד אותו להוציא את העיקר מהטפל, להסיק מסקנות ולפתח חשיבה. אסכם ואומר כי לדעתי, בתקופת הרקוליטוס ובימינו , מה שקובע את הצלחת האדם ואת איכות חייו הוא יחסו לשינוי ויכולת ההתמודדות שלו וכי עלינו בתור מורים מוטלת אחריות להעצים את תלמידנו כך שיפתחו מסוגלות העצמית ויצליחו להתמודד גם בלעדינו בכל סיטואציה הנקרית בדרכם.