מסע הפלאים של נילס הולגרסן

לפי הסוציולוגיה האדם הנו יצור חברתי , שיש בו צורך להשתייך לקהילה, לקבוצת אנשים.

החל מגיל צעיר מאוד,  אנחנו משתייכים לקבוצות (קהילות), הקבוצה המשפחתית, קבוצת ילדי הגן, בית הספר, התיכון,  הצבא , האוניברסיטה, מקום העבודה ועוד.

בויקיפדיה , מצוין כי  למרות השוני בהגדרות הקהילה, המשותף לסוגי הקהילות הוא הרגשת הזהות של חברי הקהילה, היוצרת תחושה שהאדם אינו לבד. התכונה הדומיננטית של הקהילה היא הרגשת השייכות.

אם אדם משתייך לקהילה, אין הוא משמש כצופה חיצוני בלבד, אלא משתתף פעיל שנוטל חלק בסגנון החיים של הקהילה, תוך אימוץ עקרונותיה וערכיה. הקהילה מתהווה על-ידי הרגשת אחדות (Cohesiveness) אשר גורמת לאנשים לרצות להיות ביחד ומעניקה להם הרגשת של נוחות בחברת אנשים מסוימים יותר מאשר עם אחרים.   

לפיכך למידה שיתופית אמורה להתקבל בברכה בקרב כל הלומדים היות והיא עונה על צורך בסיסי של האדם, להשתייך לקהילה. עם זאת, הייתכן שלמידה שיתופית תצליח יותר בקרב תרבויות המחזיקות במערכת של ערכים ואמונות  המעודדות חברות, שיתוף, אחווה מאשר בקרב תרבויות שבהן יש יותר שימת לב ליחיד, לאינדיבידואל? היכן המודל של למידה שיתופית יצליח יותר בקנדה' ביפן או בישראל?

האם בישראל תהיינה יש השפעות לפרמטרים אחרים כמו דת או שירות צבאי? 

אצל יהודים דתיים,  יש דרישה להשתייך לקהילה דרך האמונה הזהה וקיום המצוות, היוצרות תחושת שייכות והשתייכות. אי לכך, מעניין לחקור האם אצל תלמידים דתיים "למידה משותפת" תתבצע בצורה טובה יותר מאשר אצל תלמידים חילוניים או שאינם יהודים?

בנוסף, במדינתנו, הצבא הוא חלק מהותי מהתרבות הישראלית. הוא מחנך לערך הנחשב לערך עליון, "הרעות" והמשפט "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" נצרב בתודעה הלאומית כמשפט שלפיו יש להתנהל בקהילות השונות , בהם אנו חברים. האם "למידה שיתופית" אצל סטודנטים בוגרי צבא תתאפשר בקלות רבה יותר מאשר אצל סטודנטים שלא עשו צבא? 

נותרתי עם שאלות חדשות אך גם עם תובנות לגבי ילדי הפרטיים ותלמידיי,

כאשר רוצים לקבל ילדים הבטוחים בעצמם, בעלי אמונה ביכולותיהם, פעילים ומשפיעים חשוב ללמד אותם כיצד להיות חלק מקבוצה, לסייע להם להרגיש  שייכות והשתייכות  וללמד אותם מה נדרש ממך כחבר בקבוצה. מרגע שיהיו בידיהם הכלים החברתיים הללו , הם יוכלו להצליח בכל סיטואציה חברתית או לימודית ולהפיק מעצמם את הטוב שבהם. 

בחרתי  לסיים בקטע המדבר על "אחריות הדדית" , שלפי מחקר אודות למידה שיתופית , אותו הצגנו בכיתה, הנו אחד המרכיבים החיוניים לקיומה של למידה משותפת.

מעוף אווזי הבר:

אווזי הבר טסים במבנה V אופייני.

בחוד המבנה נמצא המנהיג, הנושא בנטל העיקרי של ההובלה.

הטיסה במבנה מקנה לכל אחד מחברי הלהקה את היתרון של הפחתת החיכוך באוויר, וכן את האפשרות להגביה עוף בזכות משק כנפיו של האווז

שנמצא לפניו. לכן, הטיסה במבנה זה היא היעילה ומהיר ב כ 70% יותר ממעופו של אווז בודד.

כתוצאה ממנה, גדל טווח מעופה של הלהקה והיא מסוגלת להגיע למחוזות רחוקים יותר. כאשר סוטה אחד האווזים ממקומו הנכון במבנה, מייד הוא חש בהתגברות החיכוך בינו לבין האוויר, וממהר לתקן את מסלולו אל המיקום הנכון שיאפשר לו ליהנות מתנאי מעוף משופרים.

כאשר מתעייף המנהיג, הוא עובר לסוף המבנה, ואת מקומו תופס אווז אחר. כאשר אחד מחברי הלהקה אינו חש בטוב ונאלץ לנחות ולחנות, הוא אינו נותר בודד – אחד מחברי הלהקה מצטרף אליו להגנה ולעזרה.

חברי הלהקה נוהגים לעודד את המנהיג בעת הטיסה בקריאות עידוד – אלו הן קריאות אווזי הבר.

אם נלמד לפעול בצוות, נוכל גם אנו להיות פוריים יותר ולהשיג דברים רבים יותר.

אחדות המטרה, שילוב של מגוון הכישרונות וסיוע הדדי יביאו את הצוות כולו להישגים משופרים.

עידוד המנהיגות הוא חשוב ומסייע בידי המנהיגים לעמוד בלחצי היום יום.

נכונות לסייע לחבר  בעת צרה היא חלק מחיינו בצוות.

יכולתנו להחליף את המנהיג, כשעייף, חשובה להשגת מטרתנו המשותפת.

לכן, בפעם הבאה כשאת או אתה רואים להקה של אווזי בר, זכרו:

זכות היא ואף אתגר להיות חבר בצוות.

זכות – שיש לכבדה, ואתגר – שיש ללומדו.

לחברות זו תמורה חשובה לכולנו – השגת מטרותינו.

מתוך "בראש גדול", ברנקו וייס לטיפוח החשיבה




ואחרון חביב,  סרטון מקסים שמחמם את הלב....