אור גדול

רק לפני רגע התחלנו וכבר חלף לו סמסטר ראשון, 

לא ייאמן שהגעתי לפוסט אחרון,

אבל הנני כאן  ובגאווה רבה מהרהרת, 

על שחלף וארע 

בקורס של הדר ואֵילַת, 

קורס  "תקשוב ,חדשנות ולמידה".  

   

לכבוד המאורע ,

בחרתי משפט מההגדה,

שמסכם עבורי את הלמידה,

"והגדת לבנך ביום ההוא"         

          

מה הקשר? מדוע נעשתה זו הבחירה?

בהגדה של פסח  , העבר המסר  כי אנו מחויבים להשתמש בכל אמצעי התקשורת שישנם בידינו כדי שתהליך הלמידה יופנם, יחוזק ויועבר לדור הבא.(בן ארי, מיכל 1996)                                         

כמו בהגדה גם  בקורס זה יש הבנה כי על מנת להגיע לדור הצעיר, 

אנו מחויבים  לדבר עם התלמידים באותה שפה 

ולשם כך עלינו  להשתמש בכל הכלים הדיגיטליים  הרלוונטיים 

ולרתום אותם ללמידה. 

כדי לדבר את שפת הילידים הדיגיטליים 

התנסינו בכלים שונים בכיתה ובמעבדה , 

ערכנו  למידת עמיתים ,  

הרגשנו בטוחים ליזום ולהיות יצירתיים, 

ניתחנו הצלחות וקשיים,

הפקנו לקחים, 

ולבסוף,

לקחנו את הכלים לשטח, מחוץ לכותלי המכללה, 

יישמנו את הנלמד על תלמידנו בכיתה

תוך התאמה אישית  והקשבה. 

גילינו שהקורס מאפשר לייצר ערוץ נוסף להוראה חכמה ומהנה.

אילת והדר, 

זה הבלוג האחרון והזדמנות נפלאה לומר

 תודה 💜

שהובלתן אותנו בנועם , בסבלנות

 ועשיתן הכל עם המון מחשבה ואהבה, 
מאחלת לכן שתמשיכו להפיץ את האור הגדול שלכן.

אור גדול מאיר הכול

ויותר כבר לא צריך לשאול

אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות

להתחיל הכול מהתחלה

כמו לנשום בפעם הראשונה

אני כאן אני לא מתבזבז יותר

                         אמיר דדון

"היה נכון"

"אני ואתה נשנה את העולם,

אני ואתה אז יבואו כבר כולם,

אמרו את זה קודם לפני,

לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם."

                                      

  (אריק איינשטיין)

אחרי השיעור האחרון, חשבתי על הקשר שבין  תנועת הנוער "הצופים" למודל החינוכי שלמדנו  STEAM המשלב בין לימודי מדעים, טכנולוגיה, הנדסה, אומנות ומתמטיקה.

מצאתי שיש הקבלה בין הרציונל והחיבור הקיים בין כל התכנים והעשייה  בצופים לרציונל ולתכנים של גישת של  STEAM , רק שהצופים עשו את זה קודם לפני כולם.

העשייה החינוכית בתנועת הצופים משלבת מספר התמקדויות על ערכי חברות ורעות, על "נתינה" ומעורבות חברתית, טיפוח חיים קבוצתיים דמוקרטיים תוך דגש על יוזמה אישית, מנהיגות ומצוינות, הכרת הטבע, אהבת הארץ ושמירה על איכות הסביבה (ויקיפדיה 2019). בנוסף משתמשים במתמטיקה והנדסה כדי לבנות מבנים ומתקנים בימי צופה, פורימון  ובמחנות הקיץ. בעת הבנייה מביאים לידי ביטוי אומנות שימושית, מעודדים חשיבה עצמאית, יצירתיות ויוזמות .

כעת למבחן המציאות, האם אכן יש לאג'נדה החינוכית של הצופים, המשלבת חינוך במספר מישורי התמקדות, הצלחה בעיצוב דמויות מפתח המשפיעות על החברה הישראלית כיום? ניגשתי לברר עם ד"ר גוגל והפלא ופלא,  בין בוגרי הצופים מצאתי מנהיגים כדוגמת: ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיא המדינה- ראובן ריבלין, הנשיא לשעבר- עזר ויצמן ז"ל,  אמנים כמו הזמרים שלמה ארצי וגידי גוב, שחקנים כמו אורי גוטליב, ליאור אשכנזי, כוכבת הילדים אליאנה תדהר ומעצבי תרבות נוספים. 

המודל עובד ומביא לתוצאות מרשימות. 
במילה אחת-מדהים.

בשלוש מילים "לשלב , לשלב , לשלב."

          צופים לעתיד טוב יותר           

אתה הכוכב הבא

הרהורים נוסטלגיים על כמעט זכייה

אני זוכרת את אותו ערב שישי במסיבת יום ההולדת של נגה זנזורי.  

הייתי בכיתה ו', לבשתי את החצאית הכי יפה שלי והגעתי מאושרת למסיבה. 

לאח הגדול של נגה הייתה מערכת סטריאו משוכללת ונגה הכריזה בגאווה שהוא יהיה התקליטן הפרטי שלנו, כמו במסיבות של הגדולים. 

אח של נגה לקח את התפקיד ברצינות רבה והכריז על תחרות ריקודי זוגות. 

אסף, חבר מהכיתה, שאל אם אני רוצה לרקוד אתו והסכמתי.

 רקדנו באנרגיה מטורפת והיינו מכווני מטרה. 

רצינו לזכות בפרס הגדול, קלטת של שירים, שהכין אח של נגה. 

לאט לאט, אחיה הכריז מי מהזוגות עולה לשלב הבא, עד שנותרנו 2 זוגות, מירית ויוחאי ואסף ואני. 

זו הייתה הרגשה מדהימה, תחושה שאנחנו הכי טובים שיש ושמפריד בנינו ובין הקלטת הנכספת רק שיר אחד אחרון. 

השיר האחרון היה " The eye of the tiger" של להקת Survivor . 

 שנים רבות אחר כך, לא יכולתי לשמוע אותו מבלי להרגיש בבטן את הצביטה, שחשתי כשאח של נגה הכריז על מירי ויוחאי כזוכי התחרות  ועלינו כמקום השני.

 ההפסד בתחרות היה מלווה בתחושת אכזבה ועלבון, על כך שאני לא הייתי הרקדנית הכי טובה בכיתה, למרות שלמדתי מחול ומירית כלל לא למדה. 

באותו הרגע שבו הפסדנו, לא הצלחתי לזכור שהגענו למקום השני המכובד מכל הכיתה.

כל  שרציתי היה  רק להיעלם מהמסיבה. כל כך רציתי לקחת חלק בתחרות ולא ידעתי עד כמה תשפיע עלי לרעה.

מאז חלפו שנים רבות ואני לקחתי חלק בתחרויות שונות, למדתי להתמודד עם הפסדים, לצמוח מקשיים וגם לזכות, לנצח, לחוות הצלחות. אבל את התחרות הראשונה לא שכחתי ואני לוקחת אותה איתי לחיי, למשפחתי ולעבודתי . 

כהורים וכאנשי חינוך, עלינו לעצור ולתהות האם התחרות מקדמת או חוסמת ומכשילה?

האם אנו מעודדים להצטיינות אישית או לתחרותיות שאינה בריאה?

בבית ובבית הספר אנחנו מעודדים תחרות בלמידה, במשחקים , בהישגים , בספורט ועוד. 

אין ספק שתחרותיות אצל ילדים יכולה להביא אותם להישגים, אבל מחיר ההשוואה המתמדת לאחרים הנו כבד והוא מחריף במיוחד במקומות שבהם ההצלחה, המקום הראשון וההצטיינות הם המדד היחיד לכבוד ולהערכה, שכן  לא תמיד ניתן לנצח. כשילד מרגיש בעל ערך רק אם הוא במקום הראשון או המצטיין מכולם, קשה לו מאוד לבנות ולבסס ביטחון עצמי ביכולותיו, כי הוא אף פעם לא יכול להיות בטוח שגם בתחרות הבאה יגיע ראשון. כשכל תשומת הלב של הילד ממוקדת באיך להיות יותר טוב מהאחרים, נשללת ממנו האפשרות לראות את האפשרויות והיכולות האחרות שלו, אלה שלא נבחנות ביחס לאחרים אלא רק ביחס לעצמו, כמו היכולת להתפתח, לתרום ולקדם מטרות המשותפות לו לחברה שבה הוא חי.

במקום זאת אפשר לעזור להם להצליח ולהצטיין בעזרת חיזוק הדימוי העצמי וההבנה שכל הישג שלהם נבחן ביחס ליכולות שלהם בלבד. הדרך הנכונה והמועילה ביותר היא ללמד את הילדים לבחון את התקדמותם והצלחותיהם ביחס לעצמם בלבד, תוך שימת דגש על התהליך ולא רק על התוצאה (טננבאום, 2009).

 מאחלת לנו למצוא תמיד את האור שבנו, להעצים אותו ולהקרין אותו על הסובבים אותנו ולהדליק עוד אורות רבים. להצטיין כי אנחנו רוצים.  כי טמון בנו הגרעין.

טננבאום, א. (11 פברואר 2009). למדו את הילדים להצטיין בלי להיות תחרותיים. אוחזר ב-03/01/2019 מתוך ynet:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3668438,00.html

מסע הפלאים של נילס הולגרסן

לפי הסוציולוגיה האדם הנו יצור חברתי , שיש בו צורך להשתייך לקהילה, לקבוצת אנשים.

החל מגיל צעיר מאוד,  אנחנו משתייכים לקבוצות (קהילות), הקבוצה המשפחתית, קבוצת ילדי הגן, בית הספר, התיכון,  הצבא , האוניברסיטה, מקום העבודה ועוד.

בויקיפדיה , מצוין כי  למרות השוני בהגדרות הקהילה, המשותף לסוגי הקהילות הוא הרגשת הזהות של חברי הקהילה, היוצרת תחושה שהאדם אינו לבד. התכונה הדומיננטית של הקהילה היא הרגשת השייכות.

אם אדם משתייך לקהילה, אין הוא משמש כצופה חיצוני בלבד, אלא משתתף פעיל שנוטל חלק בסגנון החיים של הקהילה, תוך אימוץ עקרונותיה וערכיה. הקהילה מתהווה על-ידי הרגשת אחדות (Cohesiveness) אשר גורמת לאנשים לרצות להיות ביחד ומעניקה להם הרגשת של נוחות בחברת אנשים מסוימים יותר מאשר עם אחרים.   

לפיכך למידה שיתופית אמורה להתקבל בברכה בקרב כל הלומדים היות והיא עונה על צורך בסיסי של האדם, להשתייך לקהילה. עם זאת, הייתכן שלמידה שיתופית תצליח יותר בקרב תרבויות המחזיקות במערכת של ערכים ואמונות  המעודדות חברות, שיתוף, אחווה מאשר בקרב תרבויות שבהן יש יותר שימת לב ליחיד, לאינדיבידואל? היכן המודל של למידה שיתופית יצליח יותר בקנדה' ביפן או בישראל?

האם בישראל תהיינה יש השפעות לפרמטרים אחרים כמו דת או שירות צבאי? 

אצל יהודים דתיים,  יש דרישה להשתייך לקהילה דרך האמונה הזהה וקיום המצוות, היוצרות תחושת שייכות והשתייכות. אי לכך, מעניין לחקור האם אצל תלמידים דתיים "למידה משותפת" תתבצע בצורה טובה יותר מאשר אצל תלמידים חילוניים או שאינם יהודים?

בנוסף, במדינתנו, הצבא הוא חלק מהותי מהתרבות הישראלית. הוא מחנך לערך הנחשב לערך עליון, "הרעות" והמשפט "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד" נצרב בתודעה הלאומית כמשפט שלפיו יש להתנהל בקהילות השונות , בהם אנו חברים. האם "למידה שיתופית" אצל סטודנטים בוגרי צבא תתאפשר בקלות רבה יותר מאשר אצל סטודנטים שלא עשו צבא? 

נותרתי עם שאלות חדשות אך גם עם תובנות לגבי ילדי הפרטיים ותלמידיי,

כאשר רוצים לקבל ילדים הבטוחים בעצמם, בעלי אמונה ביכולותיהם, פעילים ומשפיעים חשוב ללמד אותם כיצד להיות חלק מקבוצה, לסייע להם להרגיש  שייכות והשתייכות  וללמד אותם מה נדרש ממך כחבר בקבוצה. מרגע שיהיו בידיהם הכלים החברתיים הללו , הם יוכלו להצליח בכל סיטואציה חברתית או לימודית ולהפיק מעצמם את הטוב שבהם. 

בחרתי  לסיים בקטע המדבר על "אחריות הדדית" , שלפי מחקר אודות למידה שיתופית , אותו הצגנו בכיתה, הנו אחד המרכיבים החיוניים לקיומה של למידה משותפת.

מעוף אווזי הבר:

אווזי הבר טסים במבנה V אופייני.

בחוד המבנה נמצא המנהיג, הנושא בנטל העיקרי של ההובלה.

הטיסה במבנה מקנה לכל אחד מחברי הלהקה את היתרון של הפחתת החיכוך באוויר, וכן את האפשרות להגביה עוף בזכות משק כנפיו של האווז

שנמצא לפניו. לכן, הטיסה במבנה זה היא היעילה ומהיר ב כ 70% יותר ממעופו של אווז בודד.

כתוצאה ממנה, גדל טווח מעופה של הלהקה והיא מסוגלת להגיע למחוזות רחוקים יותר. כאשר סוטה אחד האווזים ממקומו הנכון במבנה, מייד הוא חש בהתגברות החיכוך בינו לבין האוויר, וממהר לתקן את מסלולו אל המיקום הנכון שיאפשר לו ליהנות מתנאי מעוף משופרים.

כאשר מתעייף המנהיג, הוא עובר לסוף המבנה, ואת מקומו תופס אווז אחר. כאשר אחד מחברי הלהקה אינו חש בטוב ונאלץ לנחות ולחנות, הוא אינו נותר בודד – אחד מחברי הלהקה מצטרף אליו להגנה ולעזרה.

חברי הלהקה נוהגים לעודד את המנהיג בעת הטיסה בקריאות עידוד – אלו הן קריאות אווזי הבר.

אם נלמד לפעול בצוות, נוכל גם אנו להיות פוריים יותר ולהשיג דברים רבים יותר.

אחדות המטרה, שילוב של מגוון הכישרונות וסיוע הדדי יביאו את הצוות כולו להישגים משופרים.

עידוד המנהיגות הוא חשוב ומסייע בידי המנהיגים לעמוד בלחצי היום יום.

נכונות לסייע לחבר  בעת צרה היא חלק מחיינו בצוות.

יכולתנו להחליף את המנהיג, כשעייף, חשובה להשגת מטרתנו המשותפת.

לכן, בפעם הבאה כשאת או אתה רואים להקה של אווזי בר, זכרו:

זכות היא ואף אתגר להיות חבר בצוות.

זכות – שיש לכבדה, ואתגר – שיש ללומדו.

לחברות זו תמורה חשובה לכולנו – השגת מטרותינו.

מתוך "בראש גדול", ברנקו וייס לטיפוח החשיבה




ואחרון חביב,  סרטון מקסים שמחמם את הלב....

מי יודע מדוע ולמה הזברה לובשת פיג'מה?

מחשבות על שאלות ועל דוד יוסי וסבתא שלי   


כשהייתי קטנה שאלתי שאלות ללא הפסקה, למה? מתי? אולי אפשר ? בשביל מה?
לא הסכמתי להסתפק בתשובה שאמרה "זה ככה ", " זאת עובדה" , "כך אומרים " ולפעמים "די ילדה".
הסקרנות שבי לא ידעה גבולות ולא נרגעתי עד שקיבלתי תשובות ברורות או עד שלפחות ידעתי היכן עלי לחפש את התשובות, איפה לחקור ואיך לגלות.

תשובות חיפשתי בעיקר בספרים ואצל מבוגרים בעלי סבלנות אדירה לילדים סקרנים.
שתי דמויות היו עבורי בדרך הזו מאוד משמעותיות. דוד יוסי וסבתא שלי.
דוד יוסי היה דוד מאומץ ,הוא ואשתו ששרדו את השואה, היו זוג ערירי שגר בדירה הסמוכה.
דוד יוסי היה בעל ידע אדיר באסטרונומיה ושח מט והייתה לו סבלנות עצומה לכל השאלות שלי.
מעולם לא פטר אותי בחוסר סבלנות  או בהתנערות אלא תמיד נתן לי להרגיש שאני פשוט נפלאה,
 שהעובדה שאני שואלת ומתעניינת, זו הוכחה שאני ממש אבל ממש ילדה חכמה.
גם לאחר שעברנו דירה, המשכתי עדיין לבקר במשך תקופה ותמיד הרגשתי בטוחה ואהובה.
היום, בראייה לאחור, אני יכולה להודות לדוד יוסי שקישר אצלי בגיל מאוד צעיר,
את  שאילת השאלות למשוב מידי של הערכה ותמיכה וכך הסקרנות הטבעית לא דוכאה אלא הוטבעה ונטמעה.

למזלי, זכיתי גם בסבתא אהובה, שאהבה אותי ללא תנאי והייתה זמינה תמיד לכל שאלה. סבתא שלי הייתה בעצמה כמו ילדה, היא הייתה צעירה ברוחה, סקרנית מאוד ומלאת ידע. לפעמים לדעת אימא שלי, כלתה,זו הייתה כבר חטטנות לשמה,
אבל כלה וחמות זה סיפור אהבה שונה לחלוטין ממה שבנינו היה. סבתא שלי לפני שבכלל משהו ידע איך מטיילים בעולם ואיך העולם נראה, הספיקה לטוס למקומות רחוקים , לטייל, להגיע למקומות נידחים, לראות צבעים, להריח ריחות, לפגוש תרבויות מגוונות ואנשים שונים. אני, נכדתה הבכורה, הייתי מחכה בשקיקה לחזרתה וממטירה עליה שאלות מפה ועד להודעה חדשה. דרך התשובות המפורטות והסיפורים המרתקים, הרגשתי שאני מטיילת בעולם וחווה את הדברים.
סבתא שלי הצליחה לקשר אצלי את הסקרנות ושאילת השאלות לתחושה שנפתחות דלתות ומתגלים עולמות.

ועכשיו נעבור למה שבא לי בטבעיות לשאילת שאלות,
לכמה ילדים או מבוגרים שסביבנו התמזל המזל להרגיש שלשאול זה חשוב ומותר?
כמה זכו לתשובה?
לכמה ענו בסבלנות ובאהבה?

שאילת שאלות היא מיומנות חיונית ללמידה, להתפתחות ולהעצמה. כאשר אנחנו כאנשי שיחה, חברים, הורים או אנשי חינוך והוראה מאפשרים לשאול שאלות, מתייחסים בסבלנות וכבוד לכל שאלה ויודעים לסייע ולהראות דרכים שונות למציאת התשובות , אנחנו מאירים דרך נפלאה שמעודדת סקרנות וחשיבה ופותחת פתח למסעות מעוררי השראה.

ולקינוח, שיר נפלא....

רַק לִשְׁאוֹל

מילים:

לאה נאור מתוך הספר "מקהלה עליזה"

אִם הָיִיתִי יָכוֹל

כָּל הַיּוֹם רַק לִשְׁאוֹל,

וְלֹא לִשְׁתּוֹת וְלֹא לֶאֱכוֹל

וְלֹא כְלוּם, וְרַק לִשְׁאוֹל.

אֵיךְ וּמָה וְאִם וְלָמָה,

מַה יֵשׁ בֵּין פֹּה לְשָׁמָה?

מַה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן?

וְהַפֶּה, בְּאֵיזֶה דֶבֶק הוּא נִדְבָּק לִי לַשֵּׁן?

וְלָמָה בַּפִּיגָ'מָה יֵשׁ כִּיס?
וְאִם מוּתָר לִתְפּוֹס חֲלוֹם וּלְהַכְנִיס?

לָמָה צָרִיךְ כָּל יוֹם לָנוּחֵ?

וּמַה עוֹשִׂים הָעֵצִים אִם אֵין לָהֶם רוּחַ?

אִם לַיּוֹרֶה קוֹרְאִים יוֹרֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֶה בְּרָקִים וּרְעָמִים?

וְלָמָה גַּם עַל הַיָּם יוֹרְדִים גְּשָׁמִים?

אֵיך הַמַּלְאָכִים עָפִים בְּלִי מְנוֹעִים?

וְאִם אֱלֹהִים אוֹהֵב אוֹתִי, וְאִם אֲנִי אוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים?

וּכְשֶׁאֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם, לְאָן הוֹלֵךְ כָּל הָעוֹלָם?

וּבְאֵיזָה רֶגַע בְּדִיּוּק אֲנִי נִרְדָם?

וְלָמָה לֹא עוֹשִׂים לָנוּ אֲדָמָה רַכָּה,

שֶׁאַף פַּעַם לֹא נְקַבֵּל מַכָּה?

וְאֵיפֹה הַיּוֹם מַתְחִיל?

וְאֵיפֹה הַיָּם נִגְמָר?

וּמָתַי מַפְסִיק לִהְיוֹת מוּקְדָם וּמַתְחִיל לִהְיוֹת מְאוּחָר?

וְאֵיךְ זֶה, כְּשֶׁאֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם, פִּתְאֹם כְּבָר מָחָר?

אִם הָיִיתִי יָכוֹל

כָּל הַיּוֹם רַק לִשְׁאוֹל,

וְלֹא לִשְׁתּוֹת וְלֹא לֶאֱכוֹל,

וְלֹא כְלוּם. וְרַק לִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל

וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל וְלִשְׁאוֹל ...

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי גּוֹמֵר אֶת הַכֹּל.

"הדבר היחיד הקבוע בחיינו הוא השינוי"

"הדבר היחיד הקבוע בחיינו הוא השינוי"  הרקליטוס, 500 לפני הספירה

משפט זה נשמע כניגוד בין חלקיו, איך ייתכן ששינוי הנו דבר קבוע? אולם הרעיון מאחוריו פשוט ומבריק. הרקליטוס דיבר על כך שהעולם משתנה ללא הרף ולכן ההשתנות היא חלק בלתי נפרד מחיי האדם.  הוא ניסה לפשט זאת  באמצעות דוגמה על נהרות ואמר  "גם כשאנו נכנסים לאותם הנהרות, כל הזמן זורמים עלינו מים אחרים", כלומר כדי שדבר מסוים כמו נהר ימשיך להתקיים, על המים הזורמים בו להתחלף כל הזמן.  אם המים הזורמים לא יתחלפו , הנהר לא יתקיים והוא ייהפך לביצה. אני מתחברת למשפט זה ומעידה על עצמי כי אני ממשיכה לעבוד כמורה במשך 21 שנים מכיוון שאני כל הזמן משנה ומחדשת את עצמי. 

השינויים שאני עורכת הכרחיים לי על מנת שאשאר במערכת, בדיוק כמו נהר שהמים בו זורמים ומתחלפים, כך אני מחליפה תחומי הוראה, דרכי הוראה וממציאה את הגלגל בכל יום מחדש. לכן איני חשה שחיקה אלא זרימה תמידית. 

אם נקביל את דברי הרקוליטוס לא רק אלי , אלא למתרחש בעולם החינוך, נראה כי על מנת שבתי הספר ימשיכו להתקיים כמוסדות חינוך היה צורך לשנות את תפקיד המורה.  אם בעבר תפקיד המורה היה העברת המידע וחומר הלימוד לתלמידים,  הרי שכיום כל המידע מצוי ונגיש לכל תלמיד בחיפוש באינטרנט

ולכן תפקיד המורה חייב היה לעבור שינוי. תפקיד המורה כיום  הנו להיות סוכן שינוי בסביבה מתוקשבת, לסייע בפיתוח חשיבה דיגיטלית ומסוגלות עצמית, לתווך בין התלמיד ובין המידע, ללמד אותו להוציא את העיקר מהטפל, להסיק מסקנות ולפתח חשיבה. אסכם ואומר כי לדעתי, בתקופת הרקוליטוס ובימינו , מה שקובע את הצלחת האדם ואת איכות חייו הוא יחסו לשינוי ויכולת ההתמודדות שלו וכי עלינו בתור מורים מוטלת אחריות להעצים את תלמידנו כך שיפתחו מסוגלות העצמית ויצליחו להתמודד גם בלעדינו בכל סיטואציה הנקרית בדרכם.